גזר דין בתיק פ"ל 4258-06-11

הנאשם שבפניי הורשע על סמך הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3), בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " הפקודה") ; כן הורשע בעבירה על סעיף 12א2, בגין כך שבהיותו נהג חדש שטרם מלאו לו 21, הסיע שלושה נוסעים ברכב ללא מלווה.

הטענה העובדתית היא כי ביום 08.05.11 בשעה 03:10, נהג הנאשם ברכב מסוג "רובר", מ"ר 50-452-17 ברח' בן סירה מכיוון כללי כיכר החתולות לכיוון שד' ממילא בירושלים, בהיותו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף שלו הוא מעל הכמות המותרת בחוק. כל זאת עשה הנאשם בהיות נהג חדש, כשהוא מסיע שלושה אנשים ברכבו, ללא מלווה כמתחייב בחוק.

מכיוון שכך, המאשימה בטיעוניה לעונש ביקשה בשל חומרת העבירות להשית על הנאשם את עונש פסילת המינימום הקבועה בפקודה, קנס ופסילה על תנאי.

מנגד, ב"כ הנאשם ביקש שלא להחמיר בדינו של הנאשם בשל נסיבותיו האישיות. ציין כי אחיו של הנאשם נפטר, ובתקופה בה ביצע את העבירה אחיו היה שרוי במצב קשה, ולאחר מכן נפטר. כן ציין כי מאז המקרה הנאשם לא עבר עבירה.

כידוע ישנה מחלוקת בין בתי המשפט לתעבורה בשאלת הענישה הראויה על נאשמים שנתפסו בנהיגה בשכרות. ככלל, נציגות המאשימה בירושלים סבורה כי על נאשמים שנתפסו נוהגים בשכרות יש להשית באופן גורף את עונש המינימום הקבוע בפקודה, ורק במקרים חריגים ביותר, ניתן להשית פחות. לצערנו, עד כה לא ברור לנו מהם אותם המקרים החריגים והקיצונים המצדיקים פסילה פחותה מעונש המינימום.

לאחרונה בשל הבעייתיות הקיימת בתיק השכרות המדינה מבקשת לתקן את החוק ולקבוע מדרג בעניין הנהיגה בשכרות. תיקון 106 לפקודת התעבורה מבקש לקבוע דירוג על פי רמת האלכוהול וזוהי הלשון המוצעת (בתזכיר):

כשבבדיקת דגימת נשיפה או דגימת דם (להלן - דגימות) נמצא בגופו של הנהג עד פי אחד וחצי מריכוז האלכוהול המותר, ואם מדובר בנהג שחל עליו ריכוז מותר מופחת לפי פסקה (3א) להגדרת "שיכור" בסעיף 64ב לפקודה, בגופו נמצא עד ריכוז האלכוהול המותר דרך כלל- עונש המינימום יהא פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה לשנה אחת;

כיוון שהיום הכמות על פיה מרשיעים היא 290 מיקרו-גרם, הרי עד לכמות של 435 מיקרו-גרם עונש המינימום המוצע על ידי המדינה, הוא רק שנה אחת, ומדוע לכן יגרע חלקו של הנאשם שהודה ולא ניהל הליכים ולא משך הדיון?  מוזר הוא שהמדינה בכובעה האחד טוענת שיש לשנות החוק הקיים, ובכובעה השני מגינה עליו בחירוף נפש אפילו אם ישנן נסיבות שלא לדבוק בו.

עוד יש להוסיף כי טענת התביעה שבתי המשפט עומדים על פסילת המינימום אין לה על מה שתסמוך.  מחקר ראשוני שנעשה ע"י ד"ר שומרון מויאל ופרופסור מימי אייזנשטדט הראה כי בקרוב ל - 65% מתיקי השכרות, היה האורך הממוצע של הפסילה פחות משנה ובמקרים רבים חודשים ספורים.  נתון אחר הראה כי ממוצע הפסילה בכלל התיקים (החמורים והקלים יחדיו) היה 13.5 חודשים עם סטיית תקן משמעותית של 11.2 חודשים.  המשמעות של סטיית התקן היא כי היו הרבה מאוד מקרים בהם הפסילה הייתה נמוכה (המחקר הוצג בהשתלמות שופטי התעבורה בחודש פברואר 2012).

לאלה יש להוסיף כי מוזרה בעיני עמדתה של התביעה שכן התביעה עצמה הגיעה לפניי לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש פעמים להסדרי טיעון שבמסגרתם הוטלו על נאשמים עונשי פסילה נמוכים להפליא משיקולים של "נסיבות מיוחדות". אם הבנתי נכון, הרי לגרסת התביעה יכולה היא להגיע להסדרים ולקבוע כי ישנם נסיבות מיוחדות, אך בית המשפט איננו רשאי לעשות כן, וגישה זו כמובן איננה יכולה להתקבל.  במילים פשוטות יותר, התביעה גורסת כי היא ורק היא תקבע מהן הנסיבות המיוחדות. דעתי שונה היא שכן לא יעלה על הדעת כי קביעת הענישה תעשה על ידי התביעה דווקא.

ככלל עמדתו של מותב זה היא שבהתקיים נסיבות מיוחדות במקרה הקונקרטי שלפניו רשאי הוא להשית פחות מעונש המינימום ולהורות שהפסילה חלקה תהא על תנאי. זאת בהתאם לסמכות שהוענקה לו בחוק. בהקשר זה יש לציין כי שיטת הענישה בשיטתנו היא שיטה המשקלל את נסיבותיו המיוחדות של כל אדם ואדם.

כמובן, השאלה היא האם במקרה שלפנינו יש נסיבות מיוחדות? התשובה היא כן.

במקרה שלפניי התרשמתי מנאשם צעיר, בעל רקע אישי קשה; אחיו הצעיר של הנאשם שעימו היה בקשר הדוק, נפטר לפני כשנה לאחר שסבל ממחלה קשה; כמו כן, מצבה הבריאותי של אמו אינו קל בלשון המעטה.

ככלל, התרשמתי שהעבירה מושא תיק זה, אינה מאפיינת את אורח חייו, וכי מדובר במעידה חד פעמית בשל נסיבות חיים קשות; העבירה בוצעה בתקופה בה אחיו של הנאשם שכב על ערש דוויי, כחודש לאחר מכן נפטר לדאבון הלב.

כיום, הנאשם עושה ככל שאל ידו על מנת להצליח בחייו. לנאשם אין כל עבר תעבורתי או פלילי.

מלבד זאת, הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובכך חסך מזמנו של בית המשפט. אין ספק, כי הודאתו של הנאשם מלמדת יותר מכל כי הנאשם הפיק לקח לחיים. 

נוסף לכך, יש לציין כי שרות המבחן התרשם באופן חיובי מהנאשם ובנה לו תוכנית בהיקף של 250 שעות לתועלת הציבור במסגרת מינהל קהילתי צו בחר אום טובא בקופת חולים, בתפקיד עובד כללי אשר יכלול בין היתר עבודות תחזוקה וניקיון.

בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם הגעתי למסקנה כי יש להשית עליו את עונש המינימום, אך תוך הטלת חלקו על תנאי, בהתאם לסמכותו של בית המשפט. זאת, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, כמות האלכוהול, גילו, הרקע המשפחתי, עברו התעבורתי הנקי, הודאתו באשמה, המלצת שירות המבחן ואמצעי הענישה התחליפים. אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:

א.      פסילה של שנתיים ימים, מתוכם ירוצו בפועל אחד עשרה חודשיים בניכוי 30 ימים בהם נפסל מנהלית. שיחושבו החל מיום 11.10.2011 (בו הפקיד הנאשם רישיונו). יתרת שלושה עשר החודשים, יהיו על תנאי למשך שלוש שנים אם ינהג בזמן שכרות.